"אלוהים! כמה הכל מוזר היום! מעניין אם החליפו אותי בלילה?
רגע, אנסה להיזכר: האם זאת אניי שהתעוררתי הבוקר?
נדמה לי שאני זוכרת שהרגשתיי קצת אחרת.
אבל אם זו לא אני, נשאלת השאלה מי אני, בשם אלוהים?
אה, זאת החידה הגדולה!"
לואיס קרול מתוך הספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות"

"אני לא עצמי היום" – משפט שמוכר לרובינו כשמרגישים שונה מבדרך כלל. אך אם אני לא עצמי היום, איך זה כן מרגיש כשאני עצמי?  עד כמה אנחנו מכירים את העצמי שלנו?

בדרך כלל אנחנו מרגישים את עצמנו כישות מאורגנת בעלת אחדות בחלל ורציפות בזמן. פנחס (2006) כותב שאנו חשים אחדות כי למרות המגוון הרחב של מצבי עצמי (תחושות, מחשבות, רגשות ועוד) והשינויים הדינמיים החלים בהם בלי הרף (מחשבה מעוררת רגש, המתחלף ברגש אחר, המתקשר לזיכרון וכו') אנו חשים את עצמנו כמרקם אחיד שבו כל תכני העצמי קשורים זה לזה בקשרי משמעות, סיבה או תכלית. כך כשנרגיש כאב באיבר כלשהו, נקשר אותו למכה שקיבלנו, נרגיש אכזבה מפני שלא קיבלנו קידום בעבודה. תחושות, רגשות או זיכרונות אינם מופיעים במבודד, אלא בהקשר כלשהו לאירועי היום. אם אנו מרגישים שהם הופיעו כאילו משום מקום, זה רק כי עדיין לא גילינו את ההקשר הנכון. אנחנו חווים גם רציפות של העצמי, כי למרות שגופינו משתנה מיום ליום, רגשות ומחשבות באים והולכים, אנו חשים את עצמינו כאותו אדם ויודעים שמה שהננו היום מקורו בעבר שלנו. פנחס מציין ש"הסיבה העיקרית שבגללה פונים בני אדם כיום לטיפול אנליטי היא הצורך להכיר את עצמם, להכניס סדר פנימי בתוכני העצמי, לארגן אותם על ידי קישורים זה לזה, ולהבין את תולדות חייהם כהתפתחות היסטורית הגיונית של קשרי סיבה-תוצאה" (עמ' 326).

המשותף היום לתיאוריות הפסיכולוגיות הוא ההכרה בכך שהנפש מחולקת בין מה נכלל "בפנים" שהוא מאורגן בצורה כלשהי (למשל, נמצא במודע) לבין מה שנותר "בחוץ" שאינו מאורגן (לא-מודע).

הפסיכואנליזה מימי פרויד עברה שינוי בעקבות התפיסה כי לא ניתן להבין את האדם ואת פנימיותו בלי להתייחס ליחסים בינו לבין הזולת, בינו לבין אותם אובייקטים משמעותיים שדאגו לו, גידלו וחינכו אותו, והיו ביחסים הדדיים עמו בחייו בעבר ובהווה.

חשיבתו של דונלד ויניקוט תרמה רבות למאמצים להבנת הקשר שבין האדם לזולתו המשמעותי. ויניקוט התמקד ביחסי אם-תינוק ופיתח מושגים שהתייחסו לחוויית שני הצדדים בדיאדה. במאמרו "עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב" (1960) כותב ויניקוט  שהתפתחותו של עצמי אמיתי היא התוצאה הטבעית של יכולתה של האם הטובה דיה לספק לתינוק, ולאחר מכן לילד, סביבה מחזיקה המאופיינת בהיענות מותאמת ואמפתית לצרכיו הפיסיים והרגשיים. לטענתו, רק העצמי האמיתי יכול להיות יצירתי ולהרגיש ממשי. העצמי האמיתי מופיע אצל האדם בתחילת חייו, בהיותו תינוק, עם ההתארגנות המנטלית הראשונית. כאשר האם אינה מספקת לילד סביבה מחזיקה הנענית לצרכיו באופן אמפתי, קורה תהליך הפוך ונפשו של הילד מתאימה את עצמה לצרכי הסביבה ומתפתח העצמי הכוזב כמניע המרכזי להרגשה של חוסר ממשות ושל חוסר תוחלת, ולהתייחסות לסביבה על בסיס של היענות מרצה. וויניקוט הציע כי אחד מתפקידיו המרכזיים של הטיפול הפסיכואנליטי הוא לחשוף את העצמי האמיתי ולפנות לו מקום. דבר זה מתאפשר מאחר והמטפל מספק למטופל סביבה מחזיקה בה הוא יכול לגלות את עצמו ואת רגשותיו ולשוב למסלול של התפתחות אותנטית כפי שלא התאפשר לו בילדות.

היינץ קוהוט היה מייסד של פסיכולוגיית העצמי. פסיכולוגיית העצמי טוענת כי גורמי הטראומה המקשים על התפקוד בחיים אינם דחפים פרימיטיביים המתעוררים מבפנים, אלא כשלים בסביבה ההתפתחותית של הילד בשנותיו הראשונות. קוהוט (2005) טען שלא מספיק שהילד יעבור התנסויות שיאפשרו לו לגדול להיות אנושי, אלא שהוא זקוק גם לתחושה של היות אנושי, וכתביו מהווים נסיון לזהות את התנאים הסביבתיים ההכרחיים לכך בחייו המוקדמים של הילד. קוהוט ציין את מושג 'העצמי' כמושג של אינטגרציה אישיותית וחוויה, וגרס כי דרושות התנסויות של זולתעצמי– אינטראקציות עם אובייקטים המגיבים בהתאם וביחס לתחושות הפנימיות של הפרט המתפתח – לצורך הזנה והתפתחות תקינה. קוהוט טען שעצמי בריא צומח דרך שלושה סוגים של התנסויות זולתעצמי בילדות. הסוג הראשון של ההתנסויות הינו השמחה והאישור שמקבל הילד ממבטיהם של הוריו, המאוששים את תחושותיו הראשוניות של עוצמה וחיוניות. הסוג השני הינו ראייה של הילד את הוריו כרבי עוצמה, זאת על מנת שיוכל לשאוף להידמות אליהם ולקבל מהם איכויות של ביטחון ושלווה. הסוג האחרון הינו התנסויות עם זולתעצמי, המעוררות בילד תחושות של דמיון ושוויון. כלומר, לשם ההתפתחות הבריאה, זקוק האדם הן לעצמי גרנדיוזי, הן לזולתעצמי אידיאלי והן לתחושה של דמיון, המאפשרת השתייכות לקהילה כלשהי. על פי קוהוט, מהותה העיקרית של הסיטואציה האנליטית היא בניסיון של המטופל להחיות תהליך התפתחותי שהופרע או שנכשל ברמה כזו או אחרת. המטפל משמש עבור המטופל זולתעצמי, ותפקידו לספק את צרכי הזולתעצמי שהמטופל לא הצליח לקבל בילדותו מהוריו. "אתה זקוק לאנשים אחרים כדי להיעשות עצמך", כותב קוהוט.

מיטשל (2003) כותב שהפסיכואנליזה העכשווית עוסקת בשאלה באיזו מידה חווייתו העצמית של האדם וביטויו העצמי הם משמעותיים ואותנטיים. מיטשל מציין כי אושר בחייו של אדם אינו תולדה של תנודות יצריות, אלא של אמיתות מול זיוף ביחס לחווייתו של האדם ושל ביטוי עצמי ספונטני.

הגילוי של העצמי הוא מסע מרתק, משמעותי, לעתים לא קל. רוצה לסכם באחד מסיפורי זן: הקיסר היה חסיד הבודהיזם. הוא קרא כל מה שהצליח למצוא, הוא דיבר עם פילוסופים ועם נזירים על הנושא, והוא אפילו ניסה לכתוב. יום אחד הוא שמע שמאסטר זן מפורסם מבקר בעיר. ולכן, באופן טבעי, מהיותו הקיסר, הוא ביקש מהמאסטר לבוא ולבקרו בארמון. הוא הגיש למאסטר סעודה מצוינת וביצע טקס תה אלגנטי ביותר. כל העת, היה המאסטר שקט ורגוע, כפי שמצופה ממאסטר זן – אבל הקיסר נשך את לשונו. הוא רצה לפשפש במוחו של האיש בנוגע לזן. לכן, לבסוף, בעודם שותים את התה, הוא שבר את השתיקה: "מאסטר, על פי הזן, מהו העצמי?"

המאסטר הרים לרגע את עיניו מכוס התה ואמר: "אני לא יודע", והמשיך ללגום בדממה.

ביבליוגרפיה:

ויניקוט ד' ו' (1960). "עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב". מתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב (2010). תל אביב: עם עובד.

מיטשל, ס' (2003). תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תל אביב:  תולעת ספרים.

פנחס,נ' (2006). הפסיכואנליזה אחרי פרויד. בן שמן: מודן.

קוהוט, ה' (2005). כיצד מרפאת האנליזה? תל-אביב: עם עובד.